נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת בהעלותך תש"פ

נר לאחד נר למאה – בהעלותך את נרותייך העולם נהיה מואר יותר בזכותך

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

להדליק את המנורה הפנימית

"דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו:  בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת."

רק שבוע חלף מחג השבועות בו קיבלנו את התורה מחדש. בחג השבועות ירדו לעולם השפעות טובות ואורות אלוקיים אינסופיים ומי שהכין את עצמו להיות כלי קיבול בוודאי זכה לחוש את השפע הגדול הזה. פרשת 'בהעלותך' היא שלב נוסף והזדמנות חדשה לאדם להמשיך ולטפס לפסגות חייו הרוחניות,  עכשיו זמננו לפעול. להאיר את עצמנו ולהדליק את האש שבתוכנו. להעלות את הנרות – עד שהשלהבת תהיה עולה מאליה.

העבודה הזו היא אישית ואינדיבידואלית. הסוד והיסוד שלה, נעוצים בכוח הבחירה, בחירת הדרך  נמצאת בידנו.

"עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים… כלומר שאין הקדוש ברוך הוא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכול מסור לכם… ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו בדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שהאדם יכול לעשות" (הרמב"ם הלכות תשובה, פרק ה').

מקור הארת העולם טמון בלב כל אחד ואחד.

הנשמה שלנו ירדה לעולם החומר כדי לדלוק ולהדליק. להאיר את הגוף החומרי, להאיר את הגשמיות והעפרוריות באור יקרות. להאיר את הכסף החומרי באורה של הצדקה, להאיר את המאכלים שנאכל בבירורם ובניקיונם ובברכה שעליהם, לגלות בכל פרט בעולם את האור שבתוכו.

האדם אינו לא לבד במערכה, הוא אינו יכול להאיר משל עצמו בלבד עולם מלא הסתרים וחושך.

הוא זקוק להצתה הראשונה. "נר ה' נשמת אדם" מישהו מדליק אותנו מלמעלה. הוא מדליק את הנשמה, הוא שולח אותה לכאן לעולם ונותן לה את כל הכוחות. הוא לא עוזב אותה, הוא מטיב את הנר שבתוכנו, הוא מלווה ונמצא לצידנה במלחמת הקיום הקשה מול הרע שמבפנים ומבחוץ – "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו".

אבל ההדלקה שמדליקים את האדם מלמעלה, היא הכנה, שלב מקדים כדי להגיע אל המטרה. הכהן המדליק את הנר, לא נשאר לאחוז ולקרב את האש אל הנר כל הזמן. הוא מדליק כך שהפתילה הגשמית דולקת בעצמה. ובהדלקת הנשמה, התכלית אליה התאווה הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, היא שהנשמה עצמה תאיר. כאן, בתחתונים, במקום בו האור האלוקי לא נראה לעין, והאמת עטופה בקליפות מחוספסות. החושך, ההעלם, הם שמאפשרים את הצומת, שמובילה לשתי דרכים. אם היינו רואים את האור – לא היה נשאר במה לבחור… זו המשימה, דווקא כאן. כל כך למטה, כל כך חשוך, כל כך רחוק. ה' מדליק לך את הנשמה באור רוחני. את המעשה, הפעולה הגשמית, רק את קובעת. הכוח והבחירה לדלוק באור הזה בתוך עולם גשמי, הם ביד האדם בלבד. הגוף גשמי, זה שמסתיר על אור הנשמה, הוא גם מה שמאפשר לה להשפיע על הגשמיות, לפעול בה, לבחור.

הנשמה שלך, היא לא רק אור קטן. לא רק ניצוץ, כי אם להבה, שאורה גובר והלך, בכוח הפנימי שלה, שלהבת עולה מאליה. עד שהגוף הגשמי נעשה כלי לאור, כלי שמסייע ומצטרף להארה, "מנורת זהב כולה".

תרגיל יבשתי – תרגיל אימונים ביבש מונע טביעה ברטוב

פרשת השבוע מלמדת אותנו ומאירה בנו כיצד מתמודדים עם השיגרה. בפרשה מוצגים בהנגדה מוחלטת שני מודלים להתמודדות בשגרת היומיום.

האחד – הדלקת הנרות בידי אהרן הכהן מידי יום ביומו, מבטאת את ההתמודדות החיובית עם שיגרת התמדה.

השני – אכילת בשר השלווים שיזם הקב"ה לאורך זמן לאחר התלונה של עם ישראל על אכילת המן, אכילת בשר זו מבטאת התמודדות שלילית עם שיגרת היומיום.

יש לבחון מתוך מה צמחו שני מודלים מנוגדים אלו.

הדלקת הנרות השגרתית של אהרן הכהן צמחה מתוך העובדה שנפשו של אהרן חפצה לשאת בעול עבודת המשכן. אהרן ראה את מקומם של הנשיאים בעבודת המשכן בשעת חנוכתו ונחלשה דעתו כיצד הוא יתרום את חלקו לעבודת המשכן. הקב"ה מבשר לו שחלקו יהיה בעבודת השיגרה ולא בחוויית-שיא של חנוכת המשכן. חלקו של אהרן יהיה גדול יותר מחלקם של הנשיאים בעבודת המשכן. לעומת זאת, תלונת העם הבוכה למשפחותיו על אי אכילת בשר בשגרת היומיום, מקורה הוא בחידלון תנועת נפשם כפי שהתורה מצטטת את דברי תלונתם: "ועתה נפשנו יבשה אין כל – – – " (פרק י"א, ו'). נמצאנו למדים, שמקור ההתמודדות החיובית אצל אהרן הכהן הוא הרצון להיות שותף במפעל רוחני חשוב של עבודת ה' היומיומית במשכן, לעומת העם, בהובלת האספסוף, שאצלו המניע לתלונה ולבכי הוא "נפשם היבשה" המביאה להתאוות תאווה רגעית וזמנית ללא יכולת התמדה. זו הסיבה שהקב"ה מעניק להם בשר בשפע לחודש ימים ברציפות עד אשר יצא מאפם ויהיה לזרא. הקב"ה יודע שאם המקור לתלונות ולבכי הוא יובש הנפש, אז גם אם יהיה בשר בשפע ובקביעות, העם לא יוכל להתמודד עם שיגרת היומיום הכוללת הרבה בשר.

קצה הקרחון

מניעים הם מרכיבים סמויים ומשמעותיים לפועלו של אדם בכלל, ובוודאי של אנשי טיפול וחינוך. נדמה לנו שפרשתנו באה ללמדנו ככלל מהו מניע נכון וראוי ומהו מניע פסול ושלילי. מניע ראוי ונכון בשליחות חינוכית בא מתנועת נפש של רצון ליטול אחריות ומחויבות לשגרה יומיומית קבועה, אבל שיש בה כל העת תשוקה גדולה להדליק נרות המפיצים אור גדול מידי יום ביומו. אין עבודת החינוך רואה לטווחים קצרים היא רואה לטווחים ארוכים. לכן, מניעי החינוך והמחנך צריכים להיות מניעי-אמת העומדים במבחן הזמן וההתגברות על תאוות השעה.

נתבונן מעט בחלקה השני של הפרשה (במדבר י"א, א'-י"א):

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה': וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:

ניתן לראות כאן שלוש קבוצות בעם, וכל אחת וטענתה בפיה.

א. "כמתאוננים רע". התורה לא מפרטת מהי טענת האנשים, הם טענו "רע באזני ה'", והתוצאה הייתה שבערה אש ה'. חז"ל בגמרא דורשים על הפסוקים הללו (ברכות ל"ב ע"א):

ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ויתפלל משה אל ה'", אל תקרי "אל ה'", אלא 'על ה", שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.

שואל על כך המהרש"א:

יש לעיין בזה, דזה הלשון "ויתפלל אל ה'" נמצא בכמה נביאים והמקרא מלא מהם, ומי הכריח לרבי אלעזר לומר לגבי משה אל תקרי אל אלא על, ושהטיח דברים כו', וגם לא מצינו שום קרא "ויתפלל אל ה' וגו'" גבי משה, ואם נגיה "ויתפלל משה אל ה' וגו'", והיינו קרא דפרשת מתאוננים, לא ידענו מאי הטחת דברים איכא שם. נראה, שכלפי חוץ לא היתה ניכרת טענת העם. היתה זו טענה באזני ה' בלבד. העם ומשה רואים שלפתע בוערת אש ה', ולכן צועקים כלפי משה – מה עשינו? במה חטאנו? אף משה פונה אל ה' בתמיהה – מדוע ולמה בוערת אש ה' במחנה? התמיהה הזו היא מעין הטחת דברים.

ב. הקבוצה השנייה היא האספסוף, שרוצה בשר, "התאוו תאוה".

ג. הקבוצה השלישית הם העם הבוכה למשפחותיו, וכפי שמפרש רש"י:

ורבותינו אמרו: "למשפחותיו", על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.

יש כאן שלוש טענות, בשלוש רמות.

ברמה הראשונה מתלוננים על ענין מעשי קרוב – רוצים לאכול בשר.

ברמה השנייה התלונה היא על משהו יותר עליון ומופשט – על המשפחה. זו תלונה חברתית.

ברמה השלישית יש כן תלונה שנובעת מגישה פסולה וממבט בעייתי על העולם. "מתאוננים" – זה האופי של אותם אנשים. על כל דבר הם מתלוננים, והאוירה שהם יוצרים היא אוירה של תלונה וחוסר סיפוק. רש"י מביא את דברי חז"ל: רע באזני ה' – תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מעינויי הדרך. וייחר אפו – אני הייתי מתכון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד.

התואנה הזו מלמדת על גישה שלילית לחיים. גם דברים שנעשו לטובתם, הביאו אותם להתלונן. הבעיה היא בעצם היותם "מתאוננים", שרואים בכל דבר את השלילה שבו, ולא את הטוב.

הפתרונות שמציע הקב"ה אף הם באים בשלוש מערכות.

א. את הבעיה המעשית, של תאוות הבשר, פותר הקב"ה בצורה מעשית – "וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר".

ב. הבעיה השנייה היא ברמה עמוקה יותר, בעיה משפחתית חברתית. הפתרון לבעיה זו אף הוא עמוק ומשמעותי יותר – "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". תפקיד שבעים הזקנים הוא לחנך את העם ולרומם אותו אל רמה גבוהה יותר של חיים.

ג. הפתרון לבעיה העמוקה ביותר, של גישה שלילית לחיים, איננו מופיע בצורה מפורשת, אך ניתן לדלות מדברי התורה דרך התייחסות לכך. בתוך פרשת שבעים הזקנים נמצאת פרשה נוספת – "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה".

בצורה הפשוטה, מבלי להעמיק בעניין זה, נראה כי אלדד ומידד לא חפצו להיות חלק משבעים הזקנים שנדרשים לעסוק בחינוך העם. הם אינם רוצים לעסוק בחינוך – רוצים הם חיים בלי להתמודד עם בעיות משמעת, בלי להתלכלך במפגש עם אנשים קטנים. הם רוצים להישאר בבית המדרש, ללמוד תורה ולהתנבא.

מה שרואים מכאן לא רואים משם

הארת אגב- כתגובה למעשה אלדד ומידד אומר יהושע: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם", ומפרש רש"י: "הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם". לאור דברינו יש לומר שיהושע מציע למשה להטיל עליהם משימה ציבורית, שתגרום להם להכיר את המציאות בשטח, ולהפסיק לדבר "גבוהה גבוהה". בבית המדרש קל לדבר על "גוג ומגוג", כפי שאלדד ומידד התנבאו, על כן מציע משה ליהושע להוריד אותם לשטח וכך לנפץ להם את צורת ההסתכלות התמימה שלהם על העולם.

פעמים, יש אנשים החשים בצורה דומה בעת היציאה מהישיבה. הם אומרים: "בישיבה חשבנו שנהיה ישרים גם בעסקים. כך לימדו אותנו בשיעורים. אבל כשירדנו לחיים, לשטח, הבנו שאין דבר כזה. בלי לרמות ולעגל פינות – לא תצליח בעסקים".

כך ניתן להבין את יהושע – בבית המדרש זה יפה לדבר על נבואה, אבל ברגע שתיתן להם צרכי ציבור והם ירדו לשטח – כל האמירות הגדולות נעלמות, ואנשים מתגלים בקטנותם, כמו כולם.

כנגד אמירה זו, יש להביא את דברי רש"ר הירש, העוסקים בפרשת נדרים (פירוש לבמדבר ל', ד'):

יסוד פסיכולוגי עמוק יש לאותה הלכה, שאין לה דוגמה בכל התורה כולה: תקופת הבגרות לעניין נדרים קודמת לבגרות לעניין שאר כל המצוות. שהרי זו ההלכה הנוהגת בשאר המצוות: הזכר נחשב גדול משעברו עליו שלוש עשרה שנה, והנקבה נחשבת גדולה משעברו עליה שתים עשרה שנה… אולם תקפו של נדר מתחיל שנה אחת קודם לכן: בתוך השנה השלוש עשרה לנער, בתוך השנה השתים עשרה לנערה… בשנים אלה הילד נעשה בחור והילדה נעשית בחורה, ויש משמעות גדולה לנדרים שהם נודרים באותה תקופה. הרי אלו נדרים הנאמרים בחשאי ורק ה' לבדו מכיר בהם, אך לא פעם נדרים אלה מכריעים לכל החיים. יש שכל עושר החיים של איש אציל ושל אישה אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שהם נדרו לה' בשחר נעוריהם. וכך תובן רצינות האהבה שה' מקבל בה את נדריהם של נערים ונערות המתבגרים לעבודתו.

הזמן לנדור נדרים משמעותיים הוא לפני הבגרות, והזמן לקבל החלטות על הצורה שבה אנו רוצים לחיות את חיינו הוא לפני שאנו יוצאים לחיים. הלומד בישיבה ורואה את העולם בצורה האידיאלית שלו, יכול להחליט בצורה נקיה כיצד הוא רוצה לחיות את חייו, וכל החיים יהיו פרי הילולים של אותה החלטה משמעותית שקיבל לפני שפגש את החיים על כיעורם וקטנותם. מי שמחליט כך בתורה אמיתית – יעמוד בכך עם כל אתגרי החיים, והדבר רק יוסיף חן ועושר לחייו.

נשוב לענייננו. אלדד ומידד הובאו כפתרון לבעיית ה"מתאוננים באזני ה'". הבעיה רוחנית וכך צריך להיות גם הפתרון. נבואתם של אלדד ומידד יש בה הצבת רף גבוה של שאיפות ושל יעד שאליו העם צועד. לאחר הפתרון המיידי והפתרון החינוכי, יש להבין לאן צועדים בעקבות הפתרונות הללו. מהו היעד שאליו אנו שואפים. יעד זה בא לידי ביטוי בנבואתם של אלדד ומידד (סנהדרין י"ז ע"א):

ומה נבואה נתנבאו, אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שליו הן מתנבאים: עלי שליו, עלי שליו. רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין.

שלוש האפשרויות של נבואתם מקבילות לשלוש הרמות של הבעיה ושל הפתרון שהצגנו לעיל.

"עלי שליו" – נבואה ביחס לבעיה המיידית והפתרון המיידי שנמצא לה.

"משה מת ויהושע מכניס" – נבואה ביחס להנהגת הדור.

"עסקי גוג ומגוג" – נבואה על העתיד הגבוה, על היעד שאליו צועד עם ישראל והעולם כולו.

שלוש המערכות הללו ביחס לחייו של האדם הפרטי עולות מדרשה של חכמים (סוטה כ"א ע"א):

את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: "כי נר מצוה ותורה אור", תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר: "בהתהלכך תנחה אותך וגו'", "בהתהלכך תנחה אותך", זה העולם הזה, "בשכבך תשמור עליך", זו מיתה, "והקיצות היא תשיחך", לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור – ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר – ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים – ניצל מכולם.

המשל עוסק באדם שמתמודד עם שלוש בעיות:

א. קוצים ובורות בדרך. ב. חיות רעות וליסטים. ג. איננו יודע את הדרך.

כנגד בעיות אלו, עוסק הכתוב בשלושה דברים (משלי ו', כ"ג):

כִּי נֵר מִצְוָה

וְתוֹרָה אוֹר

וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר.

שלושת הדברים הללו באים כנגד שלוש הבעיות.

הנר מאיר לאדם כאן ועכשיו, ומונע ממנו ליפול בבורות. הנר פותר את הבעיה שעלולה להיות לאדם בפסיעה הבא שיפסע.

האור בא בצורה כללית, והוא מאיר את העולם כולו, ולא רק את מקום הנחת הרגל. הוא פותר בעיה כללית יותר של חיות רעות, של התמודדות עם כוחות המתנגדים לאדם.

אך עדיין, גם אחר שפתר שתי בעיות אלו, אין האדם יודע באיזה דרך מהלך, ולשם כך עליו להגיע לפרשת דרכים. אז יודע הוא לאן הולך. אין די בהימנעות מקוצים ומבורות ואף לא מחיות רעות. יש צורך לדעת לאן צועדים, לאן רוצים להגיע. כאשר אדם נכנס למהומת החיים, הוא נופל וקם, ומתמודד עם בעיות שונות.

פרשת בהעלותך מלמדת את האדם דרך בהתמודדות עם בעיות וקשיים ולפתח בו חוסן נפשי.

א. יש לתת פתרון מידי. לדעת מה אני עושה מחר בבוקר. ליצור לעצמי לו"ז, ולעשות את המעשים הנכונים. לא ליפול לבורות.

ב. השלב השני הוא בנין נכון של החיים. לא רק תגובות מיידיות, אלא בירור מי אני. לא רק "מה אני עושה", אלא "מה אני" – מהן המידות שלי, מהם חיי החברה שאני רוצה לחיות בהם, וכדומה.

ג. שני הדברים הללו הם אמצעי לשאלה הגדולה יותר – מהי המטרה? לאן אני רוצה להגיע בחיים.

אדם מגיע בע"ה לשנתו ה-120 ומתבונן אחורה על חייו – האם כך הוא רצה לראות אותם? האם הגיע לאם שרצה להגיע? מה יש לעשות כדי להגיע אל היעד?

הדבר נכון גם ברמה הלאומית.

יש בעיות שיש לפתור אותם ברמה המיידית – יש בעיות כלכליות וצריך לבנות תכנית כלכלית מתאימה וכדומה.

מעבר לכך, יש ערכים חינוכיים שיש לתת עליהם את הדעת – מהם הערכים שהחברה והמדינה בנויות עליהם. מדינה איננה רק פותרת בעיות, אלא יש ליצור חברה מתאימה. מהם הערכים שהמדינה היהודית קיימת עליהם?

מעבר לכל השאלות הללו, יש לשאול את השאלה הרוחנית האמונית – לשם מה באנו לכאן להקים מדינה? מה המגמה שאליה אנו צועדים?

בכל שלב בחיים עלינו לעסוק בשלושת המערכות הללו, ובעיקר עם עצמנו – מה עלינו לעשות כעת? מי אנחנו? לאן אנו הולכים? בצורה כזו חי האדם את חייו בשמחה, ומביט בעין טובה אל המציאות. כך גם מתאפשר לאדם פניות להתבונן בתוכו פנימה, למצוא את האור הגדול הגנוז בו להדליק ולבעיר אותו ולהיות מגדלור לעצמו ולעולם. נר לאחד נר למאה.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף