נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת בשלח – תשפ"א

גילוי כוחות הנפש מזווית אמונית במצבי לחץ ודחק נפשי

הרב אוריאל בלמס

מרצה ויועץ חינוכי 

כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים ועומדים על שפת ים סוף, הקב"ה אומר למשה: ״דבר אל בני ישראל וישובו.. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר״ (שמות יד, ב'). הקב"ה עושה הטעיה שתגרום לפרעה לצאת ולרדוף אחרי בני ישראל, וכך הוא ועמו יבואו על עונשם על ים סוף.

מצבם של בני ישראל בנקודה זו טרם קריעת הים היה בכי רע, וכמו שכתוב: ״והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה׳… מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים״ (שמות יד, יא').  וכפי שכתוב בשיר השירים: ״יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה״ (ב, יד) דרשו חז״ל: ״אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים, ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להיפנות מפני חיות רעות, למה היו דומין באותה שעה ; ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה. תכנס לפנים הרי הנחש, תצא לחוץ הרי הנץ, אמר לה הקדוש ברוך הוא ; הראיני את מראיך את כשרון פעולתך למי את פונה בעת צרה״ (רש"י, שם).

המדרש מתאר מצב של מלכודת ותחושת אבדון, זאת לאחר שסוף סוף בני ישראל שוחררו ממצרים ויצאו לחירות, מגיח מאחוריהם פרעה, מלווה בצבאו החזק, כאשר המרכבות הקלות והחזקות נושאות קשתים מאומנים, השועטים לקראתם בקריאה: ״ארדוף אשיג אחלק שלל״ (שמות טו, ט). וכשהם מחפשים מוצא, הם רואים את הים הסוער לפניהם ואת המדבר הנורא מצדדיהם,

מה המטרה בכל התהליך הזה, מדוע הקב"ה דוחק את בני ישראל אל הפינה בטרם ייקרע להם הים. תשובה לכך ניתן למצוא בדברי המדרש: ״הראיני את מראיך למי את פונה בעת צרה״.

ביאור המדרש הוא שכדי שבני ישראל יזכו לנס קריעת ים סוף היה עליהם להיות ראויים לכך, גם מכת בכורות שהביאה לכך שפרעה שחרר ושילח אותם, הגיעה רק לאחר שעמדו בניסיון הקשה של זביחת וצליית קרבן הפסח לעיני המצרים שהחשיבו את הכבשים לאלילים, ורצו להרוג אותם על ״חילול הקודש״ כמו שאמר משה לפרעה: ״הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו״ (שמות ח, כב'). וכך גם השלב הבא בגאולה בו ה׳ נפרע מפרעה ועבדיו, והתגלה בכבודו ובעצמו על הים, התאפשר רק לאחר שמתוך הצרה התגלתה פנימיותם של בני ישראל שמייחלים ומצפים לישועתו.

ניתן להמשיל זאת לאדם המדחיק אירועים וזיכרונות מתודעתו ומשאיר אותם בתת המודע, לבל יציקו ויטרידו את מנוחתו ושלוותו הנפשית. אבל יש מקרים בהם ההגנה נחלשת וחושפת את פנימיות מעמקי הנפש, כמו למשל בחלומות או בפליטות פה, או באירועים פתאומיים שגורמים לטלטלה נפשית, שלא מאפשרת להסתתר ולהתחבא מאחורי מסיכת ההדחקה, ואז מבחינים ורואים מה באמת מונח בתוככי נפשו של האדם. כך גם באמונה ובטחון, האדם מעדיף לחשוב ש: ״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח, יז') ושגרת החיים משכיחה ממנו את קיומו של בורא העולם.

אבל בעת צרה כמו על שפת הים כאשר בני ישראל הוקפו מכל עבר ושום מוצא לא נראה באופק, חלק מהם פנה בתפילה לאלוקים כמו היונה שקראה לבעליה שיגרש את הנץ ויחלץ אותה, מתוך הכרה שרק הוא יכול להושיע אותם. הפנייה בשעת צרה אל ה׳ גילתה את מעמקי נפשם, והכשירה את הקרקע לנס של קריעת הים. מפני שמצב כזה מפשיל את כל המגננות וההדחקות וחושף את האמת של האדם, כלומר, ההתנהגות בזמן צרה וסכנה מגדירה את האדם, משום שאז הוא פועל מתוך אינסטינקט הישרדותי מידי שלא מוגבל למנגנוני ההגנה היום יומיים, וכך הוא חושף את פנימיותו ומהותו. ולכן לאחר שבני ישראל שמו מבטחם בבורא עולם אומר אלוקים למשה: ״דבר אל בני ישראל ויסעו״ (שמות יד, טו) ומבטיח לקרוע את הים ולהציל אותם מפרעה וכל עמו.

מצבים משבריים הם הזדמנות להעצמת האמונה

בעל התניא מתאר בספרו (פרק יט') את האמונה המודחקת השוכנת לדבריו בנפש כל יהודי, וכיצד ניתן לחשוף אותה: "וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם, כי בחינת החכמה שבנפש האלוהית עם ניצוץ אלהות מאור אין סוף ברוך הוא, המלובש בה, הם בבחינת גלות בגופם בנפש הבהמית… ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלהית שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת, כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא … רק שהיא בבחינת שינה ברשעים, ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת ונגעה עד הנפש, לבחינת חכמה שבה, אזי היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה בכוח ה' המלובש בה … לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם… מכל מקום כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה'… הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו".

הלב והשכל

כל עניין חציית ים סוף. ים של סוף. 'מה זה ים של סוף', ים של תבניות. השכל בנוי מסופים ותבניות והיה צריך לחצות את זה. לתת מכה לשכל. וכשנותנים מכה בשכל הייתה ריאליזציה והם הולכים ביבשה בתוך הים אם אדם רוצה להיות בגדלות תמידית, הוא צריך לשלוט בכוחות הנפש שלו. כאשר יש צורך לעבוד עם הלב חובה לפעול תחילה בהבנת הידיעה ולאחר מכן להטמיע אותה בתוך הלב "וידעת היום והשבות אל לבבך" לא כתוב "וידעת היום והשבות לשכלך".

"רחמנא ליבא בעי". ליבו של האדם זה המקום שבו הוא נמצא – זה מקום המשכן שלו, ההכרה שלו, המודעות העירה שלו, תשומת הלב שלו. השכל, זה עדיין בשכל. יש הרבה דברים שאנחנו יודעים אותם בשכל למשל יש הרבה מאוד אנשים שיודעים להעביר הרצאות שלמות מבלי ליישם את תוכנם. עצם הידיעה לא גורמת להתנהג בהתאם. רק לאחר שהדברים מתיישבים על הלב ומתנהגים מכוחו ניתן להבחין בשינוי, נאה דורש ונאה מקיים.

הקב"ה ברא בעולם את בחינות אין סוף וסוף. האין סוף זה מקום הלב. הסוף זה מקום השכל. כל עולם התבניות וכל העולם ניתן לתפיסה שכלית אבל להיות מחוץ לתבניות ולהבין את הדברים בלא מילים זה רק ניתן ללב, הלב שלנו קשור שמה.

איך מחזקים אמונה בשגרה

האם ניתן ללמוד מכאן כי דווקא צורת ההתנהגות בשעת צרה היא זו המגדירה את האדם? האם אכן היה די בכך שבני ישראל פנו אל ה' בעת צרה? ומה לגביי התנהלותם בזמני שגרה יומיומית?

חיי האדם השגרתיים מהווים את רוב חייו בדרך כלל, ולכן מסתבר שאין די באותו גילוי פנימי וחד פעמי של מעמקי הנפש בעת צרה, מפני שברוב הזמן חיינו הם חיי שגרה, ובחיים אלו הפנימיות מכוסה ונשכחת מאחורי שכבות ההגנה והשכחה. בהמשך למשל של מנגנון ההדחקה, נוכל להבין שכשם שאדם מדחיק נושא או זיכרון כאוב ומעיק, למרות שכל עוד הוא לא יפתור את הבעיה מן השורש, היא תצוץ מדי פעם בתודעתו, אולם, מנגנון ההדחקה ימשיך לעבוד רוב הזמן, ויסלק את הכאב והתחושה הלא נעימה שמתלווה אליה. הוא הדין ביחס לאמונה, שאמנם פורצת ממעמקי הנפש בעת צרה, אך אם בזמני שגרה היא איננה שותפה פעילה בחיי האדם, הרי שהעיקר חסר מן הספר.

על פי דברי בעל התניא יש אמנם לכל יהודי אמונה בירושה שהיא: "בחינת חכמה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג והמובן", והיא נחשפת בעתות משבר כשהאמונה עומדת למבחן, אולם מה בדבר חיי השגרה?

ואכן, אנו רואים בסוף הפרשה שלאחר קריעת הים כאשר לא היה לבני ישראל מים לשתות, אומרת התורה עליהם: ״ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין״ (שמות יז, ז) זאת אומרת שגם לאחר שבני ישראל הוכיחו לפני קריעת ים סוף את בטחונם בה׳, ומתוך כך זכו לנס הגדול של קריעת הים, מיד לאחר מכן הכל כביכול נשכח, והם שוב תוהים האם ה' יוכל להושיע אותם מהצמא במדבר. רמח״ל ב"מסילת ישרים" מתאר את התהליך בו האדם נאלץ לעמוד שוב ושוב במלחמה אינסופית עם יצריו, גם לאחר שניצח אותם כביכול: ״היצר הרע איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה והוא מה שהנביא צווח ואומר: ״שימו לבבכם על דרכיכם״ (פרק ב).

המסר העולה מתחילת הפרשה ומסופה, הוא שאמנם חיי האדם מתחלקים לשני חלקים: שגרה ומצבי קיצון, צרה ודחק. השגרה הינה בעלת חשיבות בהיותה רוב חיינו, ומאידך, מצבי הקיצון הינם בעלי חשיבות רבה אף הם בגלל כוחם החזק החושף את פנימיות הנפש הנמצאת בגלות כדברי בעל התניא. נדרשת מהאדם עבודה מתמדת של החדרת ההכרה בבורא עולם שתלווה את השגרה, ולא תפרוץ רק בזמני הקיצון, כפי שבני ישראל נדרשו לבטוח בה' שייתן להם מים במדבר, ולא היה די בביטחונם בו בקריעת הים.

הכרה כזו יכולה להתבסס רק אם היא אינה מודחקת לפינה אפילה בתת המודע, משל הייתה זיכרון קשה או חוויה מעיקה. ההיפך הוא הנכון. חיזוק שריר האמונה במצבי שגרה מצריך אימון יומי כאשר הלב הוא מרכז הכובד, הוא הגורם הנפשי המניע את הידיעה לפעול את פעולתה. כדי לעורר את הלב יש צורך להתחדשות יומית, לחפש בכל פרט ופרט, בכל מהלך היום משהו שניתן להתחדש בו ולעור את רגש הלב. זה רלוונטי לעניינים רוחניים וגם לאלו הגשמיים. ההתחדשות היא החיפוש המתמיד אחר בורא עולם בכל צעד ושעל. בדרך זו השגרה לא תשכיח את האמונה, אלא להיפך, תהיה מלווה בה, כמו שכתוב: ״בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).

שבת שלום ומבורך

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף