משברייך וגלייך – לצמוח משברים ומעברים

מבט תורני מעצים על אבדן ושכול ובני תמותה

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

כללים להתמודדות עם אבדן

בפרשת השבוע נאלץ העם להתייצב מול המוות, עקב פטירתו הפתאומית של אהרן הכהן. הפרשה מציעה דרכי התמודדות עם הבור השחור שנפער לאחר מותו של אדם קרוב

פרשת השבוע חוקת, מתארת בקצרה את אחד האירועים הדרמטיים ביותר: משה, אהרן הכהן ואלעזר בנו יוצאים לפתע מתוך המחנה, ומתחילים לטפס במעלה הדרך התלולה והמייגעת אל "הר ההר". צריך כוח רב על מנת לטפס במעלה התלול אל יחידת המתנדבים בעם, ושניים מן המטפסים הם קשישים שכבר התרחקו משנתם המאה. העם מתבונן בהם (כך לפי רוב הפרשנים) – אך אינו יודע מהי מטרת ההליכה. עם זאת, הוא יכול להתרשם מאיתנותם הפיזית של מנהיגיו הדגולים והמבוגרים

והנה לאחר זמן, הוא רואה רק שניים יורדים מההר: משה ואלעזר. יתרה מכך, אלעזר לבוש בבגדיו המיוחדים של אהרן. אך היכן הוא אהרן? שואל העם את עצמו. הדאגה לאהרן איננה רק דאגה פוליטית – היכן הוא מנהיגנו הרוחני. אהרן הוא הדמות היותר אהובה על העם, שהרי הוא היה משכין שלום בין איש לאשתו ובין ניצים. אהרן הוא גם זה שעוצר את מגפת המוות המשתוללת בעם עם מחתת קטורת. איך האיש שניצח את המוות, מוכרע על ידו? שואל העם את עצמו.

וכותב רש"י: "כשראו משה ואלעזר יורדים, ואהרן לא ירד, אמרו: היכן הוא אהרן? אמר להם: מת! אמרו לו: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה, ישלוט בו מלאך המוות? מיד ביקש משה רחמים, והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במיטה. ראו – והאמינו".

כשהשכל ממאן לתפוס – דפוס הכחשה

העם לא מבין כיצד מי שטיפס אך לפני שעה קלה לראש פסגת ההר הגבוה, מת. יתכן ותחושת ספק אוחזת בעם. האומנם מת? מדוע הוא לא יורד? אולי נעלם, הסתלק? ניתן רק לנחש לאן לקח הדמיון את הציבור הענק. קשה להתעלם גם מהדמיון להיעלמותו של משה בהר סיני, ולמה שנראה היה כאיחור בירידתו. תוצאות הדאגה ההיא למשה, הולידו את עגל הזהב (שבו השתתף גם אהרן). והנה גם עכשיו אהרן נעלם "בהר ההר", מבלי שהיו סימנים כי הוא חולה או נוטה למות.

יש להניח באופן פשוט יותר, שכמה אנשים זריזים טיפסו במעלה ההר כדי לראות את המציאות המרה בעיניהם. כל הדיון הזה נובע מהפסוק המופיע בשולי פרשה קצרה זו: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן". מדוע מודגשת העבודה שהם ראו שאהרן גווע? אלא משום שהיו להם, כנראה, ספקות כבדים בעניין. נדמה כי פרשה זו היא אחת מן המקורות לשקיפות הנדרשת ביחסי מנהיגים – מונהגים. ויותר מכך, נדמה לי כי פרשה זו מנסה לעסוק בחידה הלא פתורה הזאת, הנקראת מוות. בבור השחור הזה שאין לו תכלה. כל מי שפגש את המוות (ומי לא?) מכיר את החוויה שאין מתסכלת ממנה, שבה הדעת והרגש מנסים להבין מה אירע? היכן נמצאת אותה ישות שנקראת "האדם שהיה עימנו" עד לא מזמן?

כולנו בני תמותה – ראיה מפוכחת על הבור השחור והיציאה ממנו

פרשת "חוקת" בפרוצדורה המסתורית ביותר של טהרה מטומאת המת. דהיינו, אדם שהיה במגע קרוב לגופת נפטר או ששהה בבית קברות, נטמא טומאת מת. עליו להיטהר באמצעות הזיית מי מעיין בהם מעורב אפרה של פרה אדומה, שאין לה אפילו שתי שערות שחורות. התורה עצמה מכנה את הפרוצדורה הזו כ"חוּקה" – הוראה ללא טעם שהשכל האנושי יכול להבין.

אומות העולם מתוארות כמו שמבקרות אותו מתוך נקודת ראות רציונלית. אבל האדם שהיה במגע קרוב עם המוות, צריך להיטהר מאותו "בור שחור" מהפנט, באמצעות פעולה חיצונית שאין מקורה בתובנות הפסיכולוגיות הנהירות לאדם, על מנת לשנות את הפסיכולוגיה שלו. אולי רק מעשה לא מובן לשכל האנושי, שמקורו המובהק הוא בעולם האלוקי – עשוי לשחרר אותו באחת מאותו "בור שחור", ולהחזיר לו את תחושת הקיום והאופטימיות.

השכול עושה אותנו פגיעים. בתהום יגוננו אנו עלולים להתקשות למשול ברגשותינו. אנחנו טועים. אנחנו פועלים בפזיזות. לרגעים נוטש אותנו כושר השיפוט. אלה הם תסמינים שכיחים בקרב בני אדם רגילים כמונו. אצל משה יש גורם נוסף. הוא היה נביא – והעצבות עלולה לפגוע בכושר הנבואה שלו. הרמב"ם ענה לקושיה איך יעקב אבינו, שהיה נביא, לא ידע שבנו יוסף חי, בתשובה הפשוטה ביותר האפשרית: בגלל האבל נסתלקה ממנו רוח הקודש. לאורך עשרים ושתיים שנות אבלו על יוסף לא שרתה עליו הנבואה. משה, אדון הנביאים, לא איבד את כושר הנבואה שלו גם כשהיה נתון באבל. הרי מסופר במפורש שה' אמר לו לדבר אל הסלע. אך יתכן וכפי שמביאים כמה פרשנים הייתה זו השפעה של דאגה וחשש על עם ישראל, כעס על התנהגותם בשילוב האבל האישי על אחותו ואחיו. כפי שבעל הכלי יקר מציין כי בני ישראל מתגלים ככפויי טובה שהרי נהנו מבאר מרים במשך ארבעים שנה מסיבה זו נענשו בחוסר המים, על מנת שילמדו כי מתנת המים הייתה בזכותה של צדקת זאת והיו חייבים לכבד אותה כראוי ולהתאבל עליה.

ד"ר הרב יונתן זקס מביא על פרשת חוקת שעניינה בהיותנו בני תמותה. אל הנקודה הזו מתנקזים אירועיה. ה' הוא נצחי, ואנו בני חלוף. כפי שאנו אומרים בראש השנה וביום כיפור בפיוט 'ונתנה תוקף', האדם "משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". מעפר אנחנו ואל עפר נשוב – ואילו אלוקים נצחי, חַי עוֹלָמים.

ברובד אחד, גלוי, סיפור מי מריבה הוא סיפור על חטא ועונש: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". אולי איננו בטוחים מה בדיוק היה החטא הזה, או מדוע הוא הצדיק עונש חמור כל כך. ואף על פי כן נראה לי שכאן, כמו בעוד מקומות רבים בתורה, יש סיפור שמתחת לסיפור, וזהו סיפור אחר לגמרי.

פרשת חוקת עוסקת במוות, באובדן ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקדוש ברוך הוא שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום. שלישיית האחים הזו היא צוות ההנהגה הדגול ביותר בתולדות ישראל. משה רבינו אדון הנביאים, אהרן הכוהן הגדול הראשון, ומרים הנביאה, על פי המדרשים הרבים המתארים את גודל אמונתה, את האומץ שלה ואת ראיית ־ הנולד שלה, אולי גדולה אף מהם.

הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. "לא עליך המלאכה לגמור". גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנֶצח.

החיים נמשכים – פרספקטיבה על משמעות החיים והמוות

משום כך נפתחת פרשת חוקת בפרשיית פרה אדומה (יט, א־כב). אפר הפרה, מעורב בעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת ומהול במַיִם חַיִּים, מוזֶה על אדם שבא במגע עם מת, מטהר אותו ומאפשר לו להיכנס למשכן.

לפנינו אחד מעקרונות היסוד ביהדות. המוות מטמא. רוב הדתות, לכל אורך ההיסטוריה, גרסו שהחיים שלאחר המוות אמתיים יותר מהחיים עצמם. בעולם המתים, חשבו המצרים, חיים האלים. בעולם שלאחר המוות חיים אבותינו – כך האמינו היוונים והרומאים ושבטים פרימיטיביים רבים. בעולמם של המתים נמצא הצדק, מאמינים רבים מן הנוצרים. שם, בעולם הבא, נמצא גן העדן, מלמדת המסורת המוסלמית.

גם אנו היהודים מאמינים בחיים שלאחר המוות ובתחיית המתים, אבל התנ"ך כמעט שאינו אומר על כך דבר. "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ", אומר משורר תהלים (קטו, יז). אנו מבקשים את ה' בחיינו, בעולם הזה עם כל סכנותיו ואיומיו, אובדניו ויגוניו. אולי אנחנו, כלשונו של אברהם אבינו, רק "עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), אבל החיים עצמם הם זרימה שאיננה חדלה, "מַיִם חַיִּים", ואת זאת מסמלים האפר והמים בטקס הפרה האדומה.

התורה מוהלת בעדינות רבה חוקים וסיפורים – והחוק בא לפני הסיפור, כי ה' מקדים לנו תרופה למכה. מרים מתה. משה ואהרן הלומי צער. הוא ואהרן מקבלים תזכורת שגם הם בני תמותה, ושהם ימותו קודם הכניסה לארץ. אך זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים.

יקירינו שאהבנו ושָכַלנו מוסיפים לחיות בתוכנו, וגם אנו נוסיף ונחיה בלבם של אהובינו. כי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, והטוב שעשינו בחיינו לא ימות במותנו.

הסבר מיתת אהרון ותאוות משה – מוות הוא מעבר ושינוי מצב

כעת נוכל לגעת בעומק הדברים בעניין מיתת אהרון הכהן. במיתה זו באה לידי ביטוי מובהק העלייה להיצרר בצרור החיים, ולא רק הפרידה מן העולם הגשמי. זו הסיבה שבגללה מיתתו באה כהמשך ישיר לעבודת המשכן; על פי פירוש הרמב"ן – חייו לא נפסקו אלא התעלו. אי לכך, בשעת פטירתו זכה בבגדים השייכים למעלת נשמתו, דהיינו 'בגדי שכינה'.

לפי הספורנו, אהרן זכה ללבוש בגדי לבן, בגדים שבהם נכנס לפני ולפנים ביום הקדוש, כי אצל אהרון המיתה הִנה כניסה לפני ולפנים – לפניו יתברך. למיתה זו, שבה באה לידי ביטוי העלייה והדבקות בה' יתברך, למעלה ממגבלות הגוף, נתאווה משה רבנו עליו השלום.

כעת נוכל להבין את השימוש בלשון 'תאווה' על ידי רבותינו. בכל מקום מתייחסת המילה 'תאווה' לחשק גשמי וגופני. משה רבנו זיכך את כוחותיו הגופניים, עד שגם הם נתאווּ למיתה זו. לפי מה שלמדנו, ניתן להאיר באור חדש את הפסוקים הקודמים למיתת משה:

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער. ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (דברים ל"ד, א-ה).

וכתב שם הרמב"ן: "וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהייתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבנו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו". אהרון הכהן נתעלה לפני מותו (בעבודת הקרבנות, ובהתלבשותו בבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים), כהכנה לעלייתו להיצרר בצרור החיים; בדרך הזו, נתעלה משה רבנו על ידי שבירך את ישראל; ולאחר מכן, כשכבר עלה לראש ההר, נתעלה עלייה נוספת, שהיא השמחה שבאה מראיית טובתם של ישראל. ועל כך נאמר: "וימת שם משה עבד ה'". מדייק על כך 'אור החיים' הקדוש על אתר: "פירוש שם לבד הוא שמת, אבל הוא חי במקום אחר קדוש ועליון על פי ה'. וכן כתב בבמדבר (כ', א) בעניין מות מרים, שגם נאמר בה 'שם'… פירוש 'שם' הוא שמתה ולא נשארה ביניהם, אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקדוש ברוך הוא למרגליות המונחים בארגז, כשהוא חפץ באחת מהם מוציאה מהארגז, וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו…".

הפילוסוף-פסיכולוג ויקטור פרנקל, שכתב את הספר 'אדם מחפש משמעות', מתאר את האופן שבו בני אדם, במצבים הכי קשים, בונים לעצמם נרטיב אישי של משמעות", "במרכז הנרטיב הזה עומדת מטרה מסוימת או מערכת יחסים מסוימת שיכולה להיות גם מערכת יחסים עם אלוקים שעבורה כדאי לשמור על צלם אנוש גם בתנאים קשים ואף שהכול ייגמר ממילא. עבור המשמעות הזאת יש לחתור להגיע אל המחר, אף שאולי לא יהיה מחרתיים. כאשר גם למוות יש משמעות כחלק מכלול האדם, הרי שאותה משמעות הקיימת בחייו ממשיכה באופן שונה גם לאחר החיים הפיזיים בעולם הזה

השארות הנפש

אצל אומות העולם, אשר אינם מאמינים בהישארות הנפש ובעולם הבא, ניתן לראות שהם כותבים במודעות האבל: "סטפן איננו", וכדומה. המוות בעבורם הוא חידלון. האדם היה בעולם, חי והתהלך ביננו 70-80-90 שנה, וכעת חדל להיות. איננו. תחושה קשה ואיומה זו, עלולה לגרום לתגובות אֶבֶל קשות, כמו תלישת שערות, חבלה עצמית וכדומה.

אולם, תורתנו הקדושה פונה אל עם ישראל ואומרת (דברים יד א-ב): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ…".

ומבארים המפרשים, כי עם ישראל, בניו של מלך מלכי המלכים, יודעים כי הנשמה שבה אל האלוקים אשר נתנה. היא ממשיכה לחיות בעולם הנצח, בקרבת הקב"ה, ואין בעבורה מושג של חידלון. ממילא גם תגובות האבל של עם ישראל צריכות להיות מתונות יותר. יש אומנם צער על עצם הפרידה והריחוק של הנפטר מקרוביו, אך אין זה צער על דבר שהיה ואיננו עוד.

אור החיים: "במיתת איש, אין אבידה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו ולהחזירו לעירו. ואין העדר הבן – אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים – ישנו. ואדרבה, בטוב לו שחזר הבן אצל אביו, שהוא מקור החיים. ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן העכו"ם [הגויים] שלא נקראו בנים לה'… שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים".

כלי יקר: "לפי שהאומות מצטערים כַּדִּין, על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב. אבל אתה לא כן, כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסים לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר – נפשות הצדיקים הטהורות, ואינו דבר האבד. ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות, וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה, אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי".

הרמב"ן: "כי טעם 'עם קדוש' – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך. כי אחרי שאתה עם קדוש לה', ולא יאבד אלקים נפש, ויחשוב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש, ואפילו ימות בנוער. אך לא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים".

ספר "ידיו אמונה": משל למי שאבדה לו אבן יקרה. למי רע, לאבן או למאבד?! הלוא האבן, בכל מקום שנמצאת היא יקרה, ואפילו אם נתונה ברפש ובוץ, ישטפוה במים ותהיה נקיה. אבל למאבד רע ומר, כי אין לו את האבן. ואף אם ברבות הימים תמָצֵא האבן ותשוב לרשותו, בכל זאת, הרי האבן חסרה לו ימים רבים. כך גם המת לקרוביו. אמנם, זו אבידה לזמן רב, על זה בוכים. וזהו ההבדל בין ישראל לעמים, כי אצל העמים – זו מיתה, ועל כן הם עלולים לחבול בעצמם מתוך צער. אבל עם ישראל – "בנים אתם לה'", "לא תתגודדו" כמנהג הגויים, כי אצלכם זו רק אבידה שבמהרה תחזור אליכם, ולכן די לכם בבכי ללא סימני אבל נוספים.

בנים אתם לאלוקיכם – אמונה היא החוסן של הנשמה

אומר הזוהר הקדוש (פרשת ויחי על הפסוק גד גדוד יגודנו): משל למלך ששלח את בנו לכפר אחד לגדלו. כשגדל, שלח אחריו המלך להמליכו במקומו. התחילו כל בני הכפר לבכות על פרידתו מהם. היה ביניהם חכם אחד שפנה אל אחיו בני הכפר ואמר להם: "מדוע הנכם בוכים, בשעה שידוע לכם שבן המלך עוזב אותנו לטובתו, למלוך על כל הארץ?! אדרבה, צריכים אתם לשמוח בשמחתו כי רבה היא"! כך הבורא יתברך שמו, מלך העולם כולו, שלח את האדם לעולם הזה כדי לעסוק בתורה ובמצוות. כאשר מגיעה עת פרידתו מן העולם, בוכים קרוביו וידידיו על הפרידה. בא חכם אחד, משה רבינו ע"ה, ואומר: למה תבכו עליו? בנים אתם לה' אלקיכם! מאחר שנשמתכם אצולה משמי מרום, והיא חלק אלו-ה ממעל, הרי ודאי שהיא נצחית ואינה מתה במות הגוף, לכן "לא תתגודדו" להצטער עליו יותר מדאי, כי זה יורה שאינכם מאמינים בנצחיות הנפש, וכאילו אתם סוברים שהמת הולך לאיבוד חס ושלום, ככלי חרס הנשבר ואין לו שום תיקון לאחר מותו, ולא יזכה כלל לעולם הבא. והאמת היא שהוא ככלי כסף וכלי זהב הנשבר שיש לו תקנה".

התינוק התחרט שנולד…

מתוך דברי תנחומים שאמר הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל ליתום רך:

המשנה בפרקי אבות (ד כב) אומרת: "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת"… יש להבין, מהי משמעות "על כרחך"? הרי לא מסתבר שבאים בכח ומאלצים את האדם לעשות דבר שהוא אינו חפץ בו, מבלי שידברו איתו על ליבו לפני שמאלצים אותו. הרי גם בעולם הזה, מנסים לדבר על ליבו של אדם, ואם הדיבורים אינם מועילים, עושים בעל כורחו. אם כן ברור הדבר, שלפני כן מנסים ב'טובות' לדבר על ליבו. אם כן צריכים להבין, מה אומרים לעובר במעי אמו? נראה פשוט שמסבירים לו: "מה יש לך לעשות במעי אימך, בחושך, במקום צר ומצומצם? כדאי לך לצאת לעולם הגדול, שם זורחת השמש. העולם גדול מאוד! ושם אתה יכול ליהנות ולהתפתח, ולעשות רצון אביך שבשמים"! והעובר, כנראה, עונה: "איני חפץ לצאת! טוב לי במעי אימי! כאן יש לי כל טוב". וכשמדברים אליו מספר פעמים והוא נשאר בשלו ואינו חפץ לצאת, אזי "על כרחך אתה נולד". כך גם בהמשך דברי המשנה: "ועל כרחך אתה מת". הרי ברור שבאים ומפתים ומדברים על לב האדם. ומה אומרים לו? כנראה אומרים: "כדאי לך למות וללכת לעולם שכולו טוב, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. הגיע גם זמנך לקבל שכר טוב עבור המעשים הטובים שעשית! הקב"ה נאמן לשלם שכר. כל תענוגי העולם הזה, לא ישוו לחיי רגע של העולם הבא" וכו'. והאדם עונה: "אין ברצוני למות, איני חפץ לצאת מהעולם הזה! כאן יש לי אשה, ילדים ונכדים, אני דואג להם ואני אוהב אותם, ואם אסתלק מהעולם, מי ידאג להם?! אני ברוך ה' עוסק בתורה, בתפילה, במצוות ובמעשים טובים וכו'. בשום פנים ואופן אין אני מת!". אזי, אין ברירה, ו"על כרחך אתה מת"… כעת, נעשה חשבון בענין "על כרחך אתה נולד": לו יצויר שהיו באים לתינוק מספר ימים לאחר שנולד, ואומרים לו: "הרי לא רצית לצאת ממעי אמך. טענת שטוב לך שם. מצאנו דרך להחזיר אותך לשם!", מה עונה התינוק? "זהו שגעון! מה פתאום אחזור למקום צר ומצומצם וחשוך?!". – וזה החשבון גם בענין "על כרחך אתה מת", כשאדם הגיע למקום מנוחתו בעולם הבא, והוא רואה את הטוב שיש בעולם הבא, כשהוא זוכה להיות בצל כנפי השכינה.

כאן פנה הרב אל היתום ואמר לו: בוודאי אביך זצ"ל זוכה לחיי עולם הבא, שהרי גידל ילדים טובים העוסקים בתורה ובצרכי צבור באמונה, והוא עצמו עסק בתורה ובמצוות. לו היו אומרים לו עתה: "הרי לא רצית לצאת מהעולם העובר, ובכל מיני תירוצים הצדקת עמדתך. כעת מצאנו דרך להחזיר אותך לחיי העולם שעבר שלך". בוודאי היה מסרב! כשם שתינוק מסרב לחזור למעי אמו! וזוהי הנחמה, שנשמתו של אבא מתענגת בתענוגים. לכם כואב חסרונו של אבא, כואב לכם שנתייתמתם. אבל הוא – מצא את מנוחתו עדן, וטוב לו בעולמו החדש, וימליץ טוב בעדכם.

התורה מנחה את בני האדם בפרשתנו כיצד לחיות את ידיעת המוות וכיצד למות בידיעת החיים. החיים והמוות על פי התורה מקבלים פרספקטיבה שונה מהמוכר לנו. דווקא על פי דרך התורה, אדם ההולך על פי ציוויה ואמונת הבורא באמת ובתמים יצלח בצורה נכונה יותר מעברים ומשברים.

ואולם האיש הזוכה לאמונת הבורא, זוכה לחיות חיי עולם  שנטע בו ה'. ראוי הוא שיקרא חי בחייו ובמותו. חיי נצח ומשמעות.

שבת שלום ומבורכת

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף