נשימה לנשמה – עוגנים לנשמה מתוך פרשת השבוע פרשת וישב תש"פ

לחלום בעיניים פקוחות

הרב אוריאל בלמס
מרצה ויועץ חינוכי

"כאשר הפחד גדול מהאמונה – נעלמים החלומות" – מארי מאנין מוריסי

ישנן פעמים בחיים שאדם עומד מול המציאות, והוא מעוניין לשנות, לשפר, לתקן, את עצמו ואת העולם. אך כשהוא בא להתמודד מול הקשיים והמכשולים שנערמים בפניו, נדמה לו כאילו אין סיכוי לשינוי. זה פשוט לא ראלי, לא מציאותי. מהו סוד החלום הראלי וכיצד ניתן להפיק ממנו תועלת.

וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם לג' – ד'

אחת ממילות המפתח בפרשת וישב היא המילה 'חלום'. הפרשה פותחת בחלומות, מסיימת בחלומות, והתואר בו מכונה יוסף, הוא "בעל החלומות". אנשים נוטים לזלזל בחלומות ולהתייחס אליהם, ואל כל מיני רצונות ושאיפות, כדברים דמיוניים וחסרי חשיבות, פעמים רבות אינם מתייחסים להם ברצינות, אך למען האמת – יש להם חשיבות עצומה.

כדי להבין יותר מהי המשמעות של 'חלום' כדאי להתבונן בחלום הראשון שאנו מוצאים בתורה אצל אחד מאבות האומה- סולם יעקב. "ובחלומו והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

ניתן לומר שהתיאור הזה, מעבר להיותו התוכן של החלום הספציפי של יעקב, הוא גם מגדיר את ענינו של חלום בכלל – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". למה הכוונה?

שני סוגים של אנשים.

הסוג הראשון – ראליות ללא חלומות – והוא כולל את רוב האנשים, למעשה, כמעט את כולם – הוא האנשים שלא רק חיים על קרקע המציאות, אלא גם כבולים אליה. האנשים הללו, הם מאד "ראליים". הם לא מטרידים את מוחם במחשבות על כל מיני שאיפות עתידיות וחזונות גדולים, ובוודאי שלא יתאמצו ויתמסרו לנסות להגשים רעיונות כאלו. הם חיים את היומיום, מנסים להתקיים בכבוד, להסתדר עם מה שיש.

הסוג השני – חלומות וראליות –  והוא מונה מעט מאד אנשים, הוא האנשים ה"חולמים". במוחם מתרוצצים חלומות ושאיפות גדולים, שעל אף שיהיו הרבה אנשים שיגידו שהם "לא ראליים", "זה לא שייך במצב הנוכח", " לא מציאותי", וכן הלאה, הם לא יתייאשו אלא ימשיכו לחתור הלאה בדרך להגשמת משאלותיהם.

אם נתבונן על ההיסטוריה בסקירה כללית, ונשאל את עצמנו מי היו האנשים שיותר השפיעו, שינו, יצרו וחוללו מהפכים בעולם, התשובה תהיה – הסוג השני, האנשים ה"חולמים".

אם נתבונן על כל האומות באותו מבט בוחן, יתברר לנו שהעם היהודי היה שייך הרבה יותר לסוג השני.

זה מתחיל מאברהם, אבי האומה. אברהם ה'עברי', שעומד מן העבר אחד, כשכל העולם מן העבר השני. מה הסיכויים שלך לשנות משהו? וכי אתה, בן אדם בודד, תצליח לחולל איזשהו שינוי? מה הכוח שלך בכלל? אולם אברהם לא מוותר. יש לו חלום- 'לתקן עולם במלכות שדי', וכדי להגשים אותו הוא מקדיש את חייו. עובר מעיר לעיר ומכפר לכפר וקורא בשם ה'.

וכשבגיל מאה, לאחר שכבר כלו כל הסיכויים מבחינת הטבע והרפואה, במקום שבו גם אצל אנשים עם הרבה סבלנות נגמרות התקוות – נולד פתאום הבן יצחק, מי שאמור להמשיך את הדרך ולהגשים את החלום של האב. ואברהם קורא לבנו יצחק על שם הצחוק. למה זה כל כך חשוב עד לכדי לקרוא לבן על שם זה? (וכידוע, לשמות יש משמעות גדולה כמבטאים את המהות של האדם).

הבן הזה, ובעקבותיו העם שיצא מחלציו הוא עם שכל חייו הם צחוק אחד גדול – צחוק על חוקי הטבע, צחוק על כל תקדימי ההיסטוריה, צחוק על כל אותם קטני אמונה שקוראים לעצמם "ריאליסטיים". עם שנושא את החלום הגדול של קריאה בשם ה', ובעבורו הוא מוסר את נפשו.

גם כשחרב מקדשו וגלה מארצו ויצא לגלות ארוכה של אלפיים שנה לא שכח את החלום והמשיך להתפלל ולצפות ליום בו ישוב לארצו – "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". והיו רבים שלא האמינו שזה יקרה, לא האמינו שהעם הזה ישרוד, ועל אחת כמה וכמה שלא יחזור לארצו ויקים בה שוב את מדינתו. זה היה ממש "לא ראלי".

אבל ממתי משהו בחיים של העם הזה הוא ראלי, האם עם שמשועבד 210 שנים יצא פתאום ממצרים זה ראלי, האם קריעת ים סוף וחומת יריחו זה עניין ראלי, האם שעם שגולה מארצו ומתפזר בכל קצוות תבל יחזור לארצו זה ראלי, שום דבר בחיים של העם הזה איננו ראלי ולא מתאים לכל הכללים והתקדימים ההיסטוריים.

האם אנחנו צריכים להגדיר מחדש את המושג 'ראלי'. האם זה מה שנראה שייך על פי נתוני המציאות על פי החשבונות האנושיים המצומצמים, או אולי מה שנמצא בחשבון של בורא העולם,

זה גם תלוי בשאלה עד כמה אנחנו נרצה, ונאמין ונהיה מוכנים להתאמץ כדי להגשים את החלום שלנו.

לחלום וללחום

מה שאפשר ליוסף להמשיך בחייו על אף היותו יתום, בודד ומנודה על ידי האחים. להחזיק מעמד במצרים ארץ הטומאה כעבד כשהוא מרוחק מבית אבא ומוקף בגויים, להתמודד עם עלילת שווא ולשבת בכלא על לא עוול בכפו – היו החלומות שחלם והציפייה להתגשמותם.

מה שנתן את הכוח לאלפי יהודים בכל הדורות שעלו לארץ במסירות נפש, ייבשו ביצות, הקימו יישובים, התמודדו עם קשיים היה החלום שלהם, לחזור לארץ ולהקים כאן את הבית של העם היהודי.

מתי יזכה עם ישראל להגשמת החלום שלו ? מתי נראה סוף סוף את הגאולה?

הנביא ישעיה אומר: "המאמין לא יחיש".

מי שיש בו אמונה, מי שמאמין בצדקת דרכו ובטוב שהולך להתגלות, לא יאבד את סבלנותו,

"לא יחיש". כי לגביו זו לא שאלה של "האם", אלא של "מתי".

יהודי מאמין מעצם הגדרתו הוא איש חולם, וזה מה שמאפשר לו להיות גם איש לוחם. כזה המתבונן על המציאות לא רק כפי שהיא כעת, אלא גם ובעיקר כפי שהיא אמורה להיות, וכל חייו הוא חותר וצועד להגשמת חלומו וייעודו..

להיות 'אדם חולם' אין פירושו להיות תלוש ומנותק מהמציאות.

אדם יכול וצריך להימצא עם שתי רגליים על הקרקע. אך לזכור שהמציאות הקיימת היא בסיס לשינויים, היא עכשווית ורגעית. זה נכון הן במישור האישי – לעולם לא לומר" כזה אני ואיני יכול להשתנות", "כך נולדתי", "אלה כוחותיי", והן במישור הלאומי, ובכל תחום בחיי המעשה.

חלום הוא סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אתה יכול להיות כאן על הארץ, אך תדע תמיד, שאם רק תרצה, תאמין ותתאמץ – השמים הם הגבול.

לצעוד בין הפסים – יוסף והכתונת

בתקופות קשות, בהם נדמה שהכול חשוך, עלינו לזכור שפעמים שחושך זה הוא סימן לאור גדול, ועלינו לרומם את השגותינו כדי לקלוט את האור הגדול שהתקופה מזמנת לנו. לפרשת וישב.

בפרשתנו מתואר יוסף הצדיק כמצליחן סדרתי. למרות הקשיים וההידרדרות ביחסים עם אחיו, החטיפה, הירידה למצרים, העבדות, הכלא, הניתוק המתמשך מהמשפחה – למרות הכול, התורה אומרת-קובעת: "וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ… וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ."

יוסף חולם חלומות אך גם זוכה להביא להם פתרונות.

הוא לא כבול למציאות היום-יומית, הסגרירית והשוחקת, הוא מחובר ונאמן לבורא, ולעצמו. הוא רואה את הפוטנציאל שלו, של החיים, את השאיפות ואת היעדים גם כאשר הוא עובר טלטלות עזות. הוא "בעל החלומות", הבעלים על השאיפות ועל החזון שלו.

מיוסף ניתן ללמוד על כוחות הנפש כוח הרצון. ליוסף היו את כל הסיבות לוותר על עצמו, לרחם על מר גורלו. אבל לא! יוסף לא נכנע לתהפוכות חייו, לא ליתמות ולא לשנאה, לא לעבדות ולא לפיתויים האדירים של אשת פוטיפר. יש לו חלום להגשים – להיות מלך השליט על עצמו, על רצונותיו ותאוותיו. שום מצב או פיתוי לא ישבשו לו את החלומות. יש לו ייעוד והוא דוהר לעברו.

יוסף זוכה למלוכה וצדקות, למציאת חן בעיני אלוקים ואדם, יוסף נהיה מושא ומושג לכוח האיפוק והשליטה העצמית בזכות אמונתו האיתנה בבוראו ובשליחות חייו.

הוא עקשן. כמו שאביו יודע ל"שמור את הדבר", הוא שומר על חלומותיו ולא מתבלבל מהמציאות הנושכת. יש לו חזון גדול וגם מטרות ברורות, הוא דבק בהם ללא קשר למחיר שהוא משלם ולזמן שעובר. בעקבות הסיפור למדו חז"ל: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה (ברכות נה:).

הוא משתף שם שמים ואת הזולת במעשיו ובהצלחה שלו. הוא לא שומר את ההצלחה שלו לעצמו, אלא משפיע על כמה שיותר אנשים. תשאלו את פוטיפר. תשאלו את פרעה. תשאלו את כל מצרים. כידוע: מיליון מצרים לא טועים.

הוא מוכן וגמיש לכל משימה. ללכת לרעות עם האחים המאיימים, "הנני", הוא עונה לאביו. להיות ראש לשכת פוטיפר, אין בעיה. סגן מנהל בית כלא, בכיף. משנה למלך, סבבה. יוסף יודע להתגלגל, להסתגל ובעיקר ליפול על רגליו תמיד.

הוא משתדל בכל כוחו, לא משנה מה המצב ואיפה הוא נמצא. בכל סיטואציה, הוא יעשה ממש כמיטב יכולתו, בלי להתלונן, בלי להתבכיין, בהמון דביקות ואמונה. תמיד הוא צף מעל פני כולם.

הוא גורם לאנשים סביבו להתחבר אל החלומות שלהם. הוא קשוב לחלום של הזולת ומוכן לסייע.

הוא צדיק. יושר ללא רבב. נאמנות מוחלטת לערכים שלו, לשורשים שלו. לצערה, אשת פוטיפר יכולה לספר לכם רבות על תכונה זו של יוסף.

הוא עניו ולא מסתנוור מחיצוניות. מצד אחד, הוא תמיד בפעולה ולא מפחד להיות במרכז העשייה. מצד שני – הוא לא מייחס לעצמו חשיבות יתר, אלא מדגיש את המשימה (בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה). הוא רואה את עצמו ככלי שדרכו עובר אור מלמעלה. ולכן…

שם שמים שגור בפיו. כך אומר רש"י על הפסוק "וירא אדוניו כי ה' אתו": הוא מדגיש את היותו כלי בלבד לזרימת השפע שבא מהבורא, לא ממנו בתור אדם.

הוא "מנהיג ומושל בעצמיותו". "יש לי חלום" – עבור יוסף, זה כולל עשייה עקשנית, מתמשכת ומתמדת. הוא לא יושב ומצפה למשיח, הוא הופך להיות משיח ("משיח בן יוסף"), לא מחכה שנתוני המציאות ישתנו – הוא משנה את הנתונים או אפילו את החוקים במו עבודתו.

חי באמונה. הוא תמיד מתייחס לשם "אלוקים". שם זה מסמל את התלבשותו של הבורא בכוחות הטבע. כאילו שיוסף מתעניין רק במה שניתן לשנות מצדו בכוח ההשתדלות, את השאר וניח לבורא להשלים. לכן הוא זוכה להשגחה מיוחדת ולחן נדיר.

תאמין בחלומות שלך, הם באים מעומקי הנשמה. תחתור להגשימם מבלי לאפשר לנסיבות להתערב בהם, תאמין ביכולת העצמית שלך ואל תתמקד בחולשותיך. תהיה עקשן על הייעוד שלך וגמיש מול האתגרים בחייך – לך בין הפסים. בין השחור הפסימי ללבן האופטימי. תחלום ותחלום ואל תשכח להשאיר את העיניים פקוחות להגשמה.

המדרש כותב (מדרש רבה צז' ו'), שכתונת הפסים שיעקב עשה ליוסף, היא כתונת העור שאלוקים עשה לאדם הראשון ולחווה, בשעה שהם גורשו מגן עדן – "וַיַּעַשׂ השם אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר, וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג' כא'). כתונת זו, עברה בירושה מאדם הראשון אל יעקב, ויעקב העבירה ליוסף.

לפני שאלוקים גרש את אדם מגן עדן, ושלח אותו אל העולם הזה, הוא נתן לו בגד. בגד הינו מלבוש חיצוני. מתחת הבגד יש גוף, שהוא חשוב יותר מן הבגד. האמת היהודית אומרת, שגם הגוף הוא מלבוש חיצוני, ו"מתחת" הגוף יש נשמה, שהיא עיקר האדם. כשם שבגד הינו דבר הפושט צורה ולובש צורה ("הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד, וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ. כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ" – תהלים קב'), והגוף הוא קבוע ביחס לבגד, כך הם החיים. החיים לובשים צורה ופושטים צורה, אולם אדם צריך להיצמד תמיד לנקודת האמת הפנימית שלו.

אדם הראשון יוצא מגן העדן, אל עולם מלא תהפוכות, מלא ניסיונות וגדוש בקשיים. הבורא מבקש ממנו לזכור, שכל מה שיבוא עליו הוא רק "לבוש" חיצוני, ומטיל עליו לזכור תמיד את האמת היהודית. את אותו בגד מעביר יעקב ליוסף, וכך הוא אומר לו: קח את הבגד המסמל יותר מכל את ניסיונות העולם הזה, ותדע לך שתיאלץ להתמודד מול כל מיני פסים, אולם תזכור תמיד, שבורא עולם נמצא מתחת לכל המלבושים החיצוניים.

 שבת שלום

הכותב הרב אוריאל בלמס הינו יועץ חינוכי, מנחה הורים וקבוצות. בעל תואר A.M. מומחה למצבי חירום, משבר ואבדנות, ילדים ונוער בסיכון-זיהוי ואיתור, טיפול ומניעה בנשירה. תואר ראשון בחינוך, תואר שני בניהול מערכות חינוך. מאמן אישי ומוסמך NLP, מרצה מומחה לגיל ההתבגרות, חבר הנהלת איגוד ענ"ף