הכישלון כחלק מההצלחה
בפרשתינו אנו לומדים על גמר בנית המשכן. מטרת המשכן הייתה מקום להשראת השכינה, והנה לאחר כל נדבת העם ועבודת האומנין, עומדים לפני הקמת המשכן, מספר לנו המדרש: אמר ר' חייא בר יוסף, כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום" (תנחומא).
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט"א
בעל ה"נתיבות שלום" בפרשתנו, מאיר עניין מיוחד בעניין ההקמה והפירוק, ומסביר שכל זה בא להורות שתכלית העבודה של היהודי היא: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), שיהודי יכשיר את גופו למקום השראת השכינה. הוא אומר: "מלמדת התורה הקדושה הדרך ליהודי, שגם אם עמל והתייגע לבנות את משכנו, ולאחר מכן נכשל ונפל לגמרי וכל בניינו התפרק, אל יתייאש, אלא יתנער מיד וישוב ויבנהו".
***
תומס אדיסון, הממציא האגדי שבזכותו אנו משתמשים באור החשמל ומדברים בטלפון, ערך אין ספור ניסויים עד שהגיע לאן שהגיע. כשנשאל לימים: איך לא התייאשת לאחר כל כך הרבה ניסיונות כושלים?! ענה: כל כישלון קירב אותי לנוסחה האמיתית! בכל פעם שנכשלתי אמרתי לעצמי: הנה, כעת אני יודע על עוד אפשרות שהיא לא הנכונה!…
העלייה שבירידה
מטבע הדברים, אדם המנסה להתקדם חווה אין ספור כישלונות, אין אפשרות לדלג על שלב זה, חייבים ללמוד איך להתמודד בזמנים אלו. ננסה בפרק זה לשנות את התפיסה השטחית וצורת ההתייחסות למצבי כישלון.
האדם מעצם מהותו, הינו הרכב של ניגודים. גוף ונשמה, חומר וצורה. נתון הוא במלחמה תמידית, בין הרצון הבהמי ליהנות ולחיות חיי הפקר, לבין הרצון האלוקי המתבטא ברצון הנשמה, חלק אלוק, להידבק בקדושה ולהתעלות.
ובמלחמה כמו במלחמה, אין רק ניצחונות. הקרב המזהיר ביותר גבה גם הוא חללים. כך שהאדם עם כל שאיפותיו ורצונותיו, תמיד מטולטל הוא בין ניצחונות לכישלונות, בין זמני עליה למצבי ירידה.
מלחמת החיים
וזהו כל האדם…
כל החיים אנו במצב של תנועה. יעלו שמים ירדו תהומות. פעמים מרגישים אנו כמלאכים עלי אדמות, ופעמים אדם מרגיש עצמו כחדל אישים, כאמרה המפורסמת של ה"בית אברהם": "תנין – ואדם", פעם תנין פעם אדם – א טאג א מלאך, א טאג א גאלאך.
מלאכי השרת הוכתרו בתואר "עומדים", כלשון הפסוק "ונתתי לכם מהלכים בין העומדים", שכן להם אין יצר הרע ותמיד הם עושים באימה רצון קונם. אבל האדם מעצם יצירתו, נולד למלחמה. נולד להתגבר, להתקדם ולהתעלות…
יש המתאכזבים כשהם נקלעים למצב של ירידה, כשלא הולך להם, כשהם לא מתקדמים לפי התוכניות. עליהם לדעת שזה חלק מהחיים. זמני הירידה הם הבסיס והכח לעליה הבאה – ירידה לצורך עליה.
להתקדם
מה שחייבים לשים לב, זה לא לדשדש במקום. ישנם כאלו שהם עולים ויורדים באותן נקודות ובאותם דברים, תמיד המלחמות, הירידות והעליות, יהיו על תפילה במניין, והשתתפות בשיעור, או בשבירת מידת הכעס. זה בוודאי לא דרך לעלות וליפול באותן נקודות שוב ושוב.
החכמה היא להסתער לכבוש יעד, ואז אפילו אם תבוא (-ובוודאי תבוא) ירידה תהיה זו בפרטים. בהמשך מתקדמים עוד ושוב נופלים, כך שגם עם הירידות הטבעיות נתקדם. כאותו אדם שמטפס קומה עד שהגיע לקומה חמש, נפל קומה, טיפס עוד שתים, נפל קומה, טיפס שלוש ונפל שתיים. ככל שהזמן עובר, הוא מתקרב ליעד, למרות הנפילות שבדרך.
ה"נועם אלימלך" (פרשת אמור), מלמד אותנו כלל חשוב זה, ואומר שצריך האדם להתעלות כל כך בזמני העלייה, כך שגם בזמני הירידה יישאר עדיין עם רושם הקדושה ולא שיאבד ממנו לגמרי.
אין מצב סטטי
אצל יהודים ידעו, שהחוב להיות במצב של עליה אינו רק כדי להתעלות, אלא עצם ההתעלות חשובה כדי לא להגיע למצב של ירידה. וכמו שפירש הגר"א, את הפסוק במשלי, "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", הסיבה שצריך להיות למעלה למשכיל, היא כדי שלא יסור משאול מטה, כי אם האדם לא יהיה עסוק עם העלייה, ימצא עצמו מיד במצב של ירידה.
ישראל מונים ללבנה. הלבנה לעולם אינה במצב של עמידה, או שהיא גדלה והולכת, או שהיא מתקטנת. יהודי אינו עומד, או שהוא מתעלה, או ח"ו להיפך!
חסידים היו אומרים: אין מצב בו יושב אדם ואינו עובר עבירה ולא מקיים מצוה. אם אינו מקיים מצוה בהכרח שעובר עבירה.
בכל ניסיון יש לנו שתי אפשרויות: להיכנע, לנוס ולברוח, או להתגבר ולהתעלות כעל נס. חייבים לזכור ולשנן לעצמנו שוב ושוב, שההתקדמויות הגדולות וה"שטייגען" האמיתי בא רק מתוך קושי, מתוך מצב של ירידה, כמו שפירשו הספרים הקדושים את הפסוק, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים", דווקא בתוך הערפל כשהכל חשוך, ולא ברור, כשרק רואים קושי וחוסר הצלחה, "שם האלוקים" – שם מסתתרת ההצלחה, משם מגיעים לתכלית.
הזוה"ק אומר, "ליכא נהורא אלא דנפיק מגו חשיכא", האור המאיר והזוהר הוא דווקא זה שמאיר מתוך החושך, כי כשיש אור לא מכירים ונהנים מהאור הנוסף, דווקא בתוקף החשכה שם האור חשוב ומועיל.
רבי צדוק הכהן מלובלין, פירש בזה את הפסוק בתהילים, "המכסה שמים בעבים, המכין לארץ מטר" –ככל שהעבים סמיכים ועבים יותר, כך יהיה הגשם והשפע שאחריו רב יותר!
לכן, כשבא לפעמים מצב של ירידה, של חוסר חשק, ומתפשטת בלב הרגשת אין אונים, אסור להיכנס למצב של חידלון ורמת ידיים. אלא, אדרבא, להיפך, נהפוך כל קושי וכל ניסיון – להזדמנות! הזדמנות להיבנות, הזדמנות להתקדם.
לשורש המילה "ניסיון" – נס, יש שתי משמעויות. או נס מלשון 'מנוסה' – בריחה, או נס מלשון 'התרוממות', כלשון הפסוק ושמת אותו על נס. לענייננו, בכל ניסיון יש לנו שתי אפשרויות, או להיכנע לנוס ולברוח, או להתגבר ולהתעלות כעל נס.
בעל "חובת הלבבות" כותב דברי חיזוק לזמני ירידה: "יהי גדול בעיניך ניצחונך הקטן על היצר והתגברותך הפעוטה ביותר עליו, כדי שניצחון זה ישמש לך כמדרגה שממנה תעלה לנצח". כך היא דרך העולם, יש כישלונות ולא נרתעים!
הציווי האלוקי הראשון היה, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, יז), וכבר בציווי הראשון, ביום הראשון, נכשל האדם ואכל. נתאר לעצמנו בחיינו מצב בו לא ביקשנו כלום, נתנו הכל, הענקנו ורק ביקשנו בקשה קטנה, בקשה יחידה, וכבר כישלון מהדהד על הניסיון הראשון ביום הציווי?!
ללמדנו, שכך היא דרך העולם. יש כישלונות ולא נרתעים! נלמד מבריאת האדם, שגם הקב"ה בורא העולם כתב זאת בתורתו ללמדנו שממשיכים. יש את העונש והתגובה אבל החיים ממשיכים.
המהפך והתשובה
נעבור לאדם הראשון, שזה עתה התבשר שעומדים לגרשו מגן עדן, מלווה בקללת "בזעת אפך". דומה היה שהנה הקיץ הקץ על הכל. איך בשעה קלה התהפך הגלגל מאגרא רמא לבירא עמיקתא.
אדם הראשון, ביום בו נבראה אשתו מהצלע כבר הכשילתו בחטא כה גדול שתוצאותיו מי יישורן. ומה אנו רואים בתורה? מה הדבר הראשון שהוא עושה לאחר הנפילה הגדולה? לאחר השינוי הדרסטי כותבת התורה הקדושה: "ויקרא האדם את שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי" (ג, כ).
לא שומרים טינה, לא מאשימים… ממשיכים ועוד מחזקים את חוה ומכתירים אותה בתואר אם כל חי.
דומה שאף אחד אינו עובר תהפוכות חדות כל כך, וחייבים אנו ללמוד מכאן שהדרך היא להמשיך ולהתקדם.
שבע ייפול… וקם
נפוליון הקיסר האגדי, היה בוחר את חייליו בשיטה מעניינת. כל טוראי קיבל סוס פרא משולל רסן, ועל החייל הוטלה המשימה לרסן את הסוס ולהנהיגו בדרך.
המציאות הייתה, שכל אחד היה נכשל במשימה. לא היה סיכוי לאף אחד לשלוט על סוס פרא. וכאן הגיע שלב הבדיקה. נפוליון היה בודק כיצד מגיבים החיילים, כשהם נכשלים. אלו שהיו פורשים ובוכים – שלח הביתה. אותם שנכשלו וניסו שוב ושוב למרות הכישלונות – בחר לחייליו.
"שבע ייפול צדיק וקם" – אפילו הצדיק נופל! ההבדל הוא מה עושים לאחר מכן. הצדיק, גם אחרי הנפילה השביעית קם, ומי שאינו צדיק מתחיל להסיק מסקנות שכנראה זה סימן שכך או כך… ונשאר נופל.
צדיקים אמרו שהיצר אינו צריך את עצם העבירה, הוא בעיקר מחפש את הדכדוך, את הריק, את הרגשת החידלון שלאחר הנפילה. רגשות אלו הם הקובעים מסמרות בארון הקבורה של כל שאיפותינו ותכניתנו.
גם אם נכשלנו בחינוך ילדינו, גם אם נכשלנו בחינוך עצמנו, בין אם נכשלנו בהצלחותינו בחיים, עלינו לזכור שאין זה פנצ'ר, או פגם בייצור, להיפך – כך המכונה עובדת, זה חלק מהחיים, כך גדלים וכך מתפתחים.
אם ילד קטן הלומד ללכת את צעדיו הראשונים היה מסיק מסקנות מנפילותיו החוזרות ונשנות, כמו שאנו המבוגרים מסיקים בכישלונותינו אנו, לא היה היום אדם המסוגל ללכת בכוחות עצמו בעולם!
הגה"צ רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בספרו "פחד יצחק", קובל על כך שכותבי העיתים מאריכים בתיאור גדלותם של גדולי עמנו, ולא מקדישים זמן להעלות על הדף את כל הכישלונות, המעידות והנפילות שאותם הגדולים חוו עד שהגיעו לאן שהגיעו. חוסר המודעות בחלק זה של אישיותם גורם לנו לחשוב שרק הם כנראה חוו הצלחות ועליות ולכן הם היו אלו שגדלו.
ולהבדיל, אם תומאס אדיסון, הממציא האגדי, היה מתייאש בעשרות ומאות הניסיונות החוזרים ונשנים עד שראה את ביתו מואר באור החשמל, היינו יושבים עד היום לאור עששיות הנפט.
מי שלא נכשל, מעולם לא עשה
כל כישלון הוא עוד שלב בסולם ההצלחה. כל נפילה היא הקדמה לעליה שאחריה.
התמודדויות יהיו, נפילות יתרחשו, השאלה היא רק איך נתייחס אליהם ומהי התועלת שנפיק מהם. פתגם חכם אומר: "או שמתחשלים או שמתחסלים", כלומר, כל כישלון הוא בעצם תרגיל ואמצעי לצאת או מחוסל או מחושל, והבחירה בידינו…
ואם יאמר לך אדם שהוא מעולם לא נכשל, סימן שמעולם לא עשה ומעולם לא ניסה! רק על דף כתוב ניתן להוסיף הערות, על דף ריק אין מה להגיה ולתקן…
לעולם לא נפקיד את יקירינו בידי מנתח עטור דיפלומות אם לא שבידו ניסיון מעשי בשטח. לא נסתמך על שנות הלימוד שלמד, לא על המבחנים שעבר ולא על הידע שרכש, נבקש לדעת בעיקר כמה ניתוחים הוא ערך בהצלחה ובכמה פציינטים טיפל בהצלחה. אפילו את מכונת הכביסה הביתית, לא נתקן על-ידי טכנאי שעבר מסלול הכשרה בהצלחה ללא ניסיון מוכח.
