חינוך להכרת הטוב
החינוך להכרת הטוב יהיה אם כן באווירת ההודיה להשי"ת השוררת בבית, בית בו בכל פעם נזכרים שוב במה שהיה וחוזרים שוב ושוב על חסדי ד', לומדים להכיר טובה ולא להיכנס למצב של הרגל
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט”א
בפרשתנו מובא מצוות הבאת ביכורים. בתורה הקדושה כתוב, 'ואמרת איליו הגדתי היום', ופירש רש"י, 'שאינך כפוי טובה'. עניין הבאת הביכורים היא הדגשת עניין הכרת הטוב.
אדם חורש זורע, מסקל, עודר ועומד הוא ומתפלל בכל שלב ושלב שהזרע ייקלט, שהגשם ירד, שהניצן יפרח, שהפרי יצמח, וכשהוא כבר מגיע לשלב בו רואים פרי שביכר, מלמדת אותנו התורה: תכיר טובה להקב"ה שעזר לך בכל התהליך.
ה"בית ישראל" מגור זיע"א, היה אומר, שזה גם העניין שבביכורים מצינו עניין לומר בקול רם כדרשת חז"ל על 'וענית – לשון הרמת קול', והסביר הרבי, שהיות ובזמן שהתחננת לד' שהכל יצמח כשורה צעקת בקול רם, גם כעת כשהולך לך טוב, אל תענה מהשפה ולחוץ, אלא צעק בקול רם תודה!…
שמעתי פעם פירוש נחמד על הפסוק, 'אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני', טבע האדם שכשהוא קורא וצועק הוא עושה זאת בכל הפה בכל הכוח, אבל 'ורומם', כשהוא בא לרומם ולהודות, זה כבר עושים תחת לשוני, בשקט, בלי ששמים לב. וכאן באה התורה ומלמדת אותנו שההודיה צריכה להיות באותה עצמה כמו הבקשה, בת ק' כבת כ' – פרק כ' בתהילים הוא מזמור יענך ד' ביום צרה, פרק ק' הוא מזמור לתודה, מרמזים לנו שפרק ק' צריך להיות באותה עצמה, באותה כוונה, של פרק כ'…
האדם מטבעו אינו אוהב להכיר טובה, זה מזכיר לו שפעם הוא היה במצב אחר, פעם הוא היה זקוק לעזרה, פעם היו צריכים לתמוך בו. זאת הסיבה שאנשים אוהבים לשכוח את מיטיביהם. דווקא בשל כך אנו רואים בתורה אין ספור דוגמאות של חינוך להכרת הטוב.
אנו מוצאים בתורה הכרת הטוב אפילו לדומם. משה רבנו לא הכה את היאור ואת העפר במצרים היות ופעם הטיבו עימו, למרות שמדובר בדומם שאינו חש ומרגיש, אלא יש כאן עניין חינוכי להתרגל להכיר טובה, בהמשך אנו מוצאים הכרת הטוב לחי, הכלבים מקבלים עד היום נבילות וטריפות בשכר שאבות אבותיהם לא נבחו ביציאת מצרים.
בהמשך אנו מוצאים הכרת הטוב למצרים, וכהגדרת חז"ל, על שהיו אכסניה לישראל בשעת הדחק, אנו מחויבים להתעלם ולהתעלות מכל הסבל שחווינו במצרים ולהכיר טובה!
מהו העניין שחובה עלינו להשקיע בחינוך למידת הכרת הטוב?
תשובה לדבר אנו מוצאים בספר החינוך, בביאור טעם מצוות כיבוד אב ואם, וכלשונו: "ראוי לאדם שיכיר ויעשה גמילת חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזה מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים, ועל כן ראוי לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".
וכאן ממשיך ספר החינוך ומסביר את תכלית הדברים: "וכשיקבל זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הקל ברוך הוא, שהיא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לעולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלימות איבריו, ונתן בו נפש ודעת ומושכלת, שלולא הנפש שחננו האל יהיה כסוס ופרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו יתב"ש".
רואים כאן יסוד עצום, החינוך להכרת הטוב הוא בעצם חינוך לעבודת ד'. אדם שאינו מכיר טובה לחבריו ולהוריו סופו שלא יכיר טובה להקב"ה.
לכן עלינו למצוא את הדרכים להחדיר בעצמינו ובילדינו את מצוות וחובת הכרת הטוב.
החינוך להכרת הטוב יהיה אם כן באווירת ההודיה להשי"ת השוררת בבית, בית בו בכל פעם נזכרים שוב במה שהיה וחוזרים שוב ושוב על חסדי ד', לומדים להכיר טובה ולא להיכנס למצב של הרגל.
בית בו נשמעת שירת הודיה על הבגדים החדשים, על הילדים המתוקים, על הבריאות והנחת, על האחים והאחיות, על ההורים, בקיצור, על כל מה שטוב, זהו בית שמחנך להכרת הטוב ובעצם מחנך לעבודת ד'.
