מאי חנוכה? בעמוד ב' למטה?!
לא את הכל הילדים מסוגלים ורוצים להבין, מותר חובה וצריך להשתמש במקרים מיוחדים ברעיון של 'חוקה היא'
במה – מגזין תוכן
הרב פנחס ברייער שליט”א
במלאכת החינוך אנחנו חייבים הרבה פעמים להשתמש ברעיון של 'חוק' שאין רשות להרהר אחריו… למרות שיש הגיון והרבה טעם בדרישות שלנו מילדינו ותלמידינו, בכל זאת היות ולא הכול אפשר להסביר, ולא את הכול הילדים מסוגלים ורוצים להבין, מותר חובה וצריך להשתמש ברעיון זה של חוקה היא!
ברור שצריך להשתמש באפשרות זו בצורה מושכלת. ילד שכל החיים ישמע בכל הוראה, משאלה, או בקשה, את התשובה: ככה… או ככה אמרתי…
יפתח מרירות וירגיש שדוחים אותו בקש, אבל במקרים מיוחדים מותר ואפילו חשוב להשתמש במושג חוק.
• • •
רעיון זה אנו מוצאים בדברי חז"ל (שבת כב:) כשחז"ל מלמדים אותנו הלכות מצוות הדלקת נרות חנוכה. אנו רואים שחז"ל מלמדים אותנו קודם איך, מתי והיכן מדליקים נרות חנוכה, תוך פירוט סוגי השמנים המותרים והאסורים, הגובה המדויק והזמן הראוי, ורק בעמוד ב' למטה מספרים לנו חז"ל על מה בעצם נתקנה מצוות הדלקת נרות חנוכה.
לכאורה היה מתאים שקודם יספרו לנו על הנס הגדול של פח השמן שהיה בו כדי להדליק יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים ואז להתחיל לפרט את הלכות נר חנוכה שנתקנו זכר לנס זה.
אלא שחז"ל מלמדים אותנו יסוד בחינוך: קודם אומרים מה עלינו לעשות! ואחרי זה אם יש זמן, מספרים למה עושים את מה שעושים… למעשה, לרעיון זה ישנו מקור קדום בהרבה. יעקב אבינו ע"ה, לפני פטירתו, מבקש מיוסף, 'אל נא תקברני במצרים'. הוא דורש שבועה לעניין ואינו מסביר מדוע אותו הוא מצווה לקבור במצרים, ואילו את אימו רחל הוא קבר בדרך אפרת.
רק כעבור תקופה אנו רואים בתורה, 'ויוגד ליוסף הנה אביך חולה', ואז יעקב מספר לו, ואני בבואי מפדן וכו', הוא מספר לו שהוא קבר את רחל אמנו בדרך, כדי שלעם ישראל יהיה היכן להתפלל כשיצאו לגלות.
אנו רואים כאן את היסוד הנ"ל, כשאבא מבקש – מצייתים גם בלי הסברים ובהמשך יש מקום להסביר ולפרט, אך ללא קשר לציווי.
• • •
אוי לו לחינוך שחייב לעבור את הביקורת, ההבנה וההסכמה של הילדים לפני שהדברים מתבצעים.
ישנה נטייה טבעית של הורים לרצות את הילדים, מין רצון להיות בסדר ומתוך כך אנו רואים הורים המנסים להסביר לילד למה הם לא מרשים את מה שהם לא מרשים, ולמה הם מחייבים את מה שהם מחייבים, כשלא תמיד הילדים מסוגלים ורוצים להבין את עומק העניין, כמו למשל: למה בבית שלנו לא מכניסים מכשיר שכן קיים אצל השכנים, ולמה אנחנו לא מטיילים היכן שבני הדודים טיילו, ולמה אנחנו לא סומכים על השגחה זו, כשאחרים כן סומכים.
לכל בית, לכל מסגרת, לכל חוג, יש את הגדרים והסייגים, ההגבלות וההיתרים המותאמים ספציפית לכל מקרה ואין להקיש מאחד לחברו. אבל דברים כאלו לא שייך להסביר לילדים, כך שחייבים ללמוד לדרוש דברים בלי לנמק הסברים, חוק בלי טעם.
• • •
אבל חשוב לזכור: יכולת הספיגה של ילדינו מוגבלת. קשה להם לשמוע: "לא", "לא", כל היום. אם לא נסנן, אם לא נאסור רק מה שחשוב ועקרוני, נצטרך בסוף להתיר דברים שכן חשוב לאסור אותם.
כבר לימדה אותנו תורה בלאו של "לא תוסיפו ולא תגרעו", שאם מוסיפים במקום שאין צורך, בסוף גורעים… ילד הרואה בבית הוריו
איסורים וגדרים שלא שיערום אבותינו, איסורים שאף אחד בקהילה ואף אחד במשפחה אינו מקפיד עליהם, אינו מתחבר לאותם איסורים. להיפך, הוא מפתח "אנטי". בסופו של דבר, כשיתבגר, הוא יפצה את עצמו על ידי זלזול בעיקרי היהדות!
כמו שברור לנו הנזק החינוכי המתרחש אצל ילד הרואה שאצלו בבית הכול מותר והכול פרוץ, גם מה שאסרו הרבי בחיידר והמשגיח בישיבה, כך גם להיפך. ילדינו חיים היום בעולם פתוח. הילדים יודעים בדיוק מה מותר ומה נאסר על ידי גדולי התורה. ילד הרואה שהוריו אינם כפופים לסמכות, גדל מבולבל.
עלינו להבין שלא תמיד ילדינו נמצאים בדרגה של ההורים. גם אם האבא או האמא עבדו על עצמם, והם מסוגלים ליותר, עליהם לבדוק
האם הדרישות מתאימות לילדים. לדוגמה: לפעמים זכו ההורים לדרגה והם מסוגלים להסתפקות במועט, ובעיניהם זהו חינוך לחיי תורה, אולם הילדים החיים בחברה מפתחים מרירות בשל הנהגה זו.
• • •
אנו לומדים במסכת פסחים: "שישה דברים עשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים. על שלושה מיחו, ועל שלושה לא מיחו". נשים לב: כל השישה היו שלא ברצון חכמים, אבל חכמים השכילו לדעת על מה כדאי למחות ועל מה לא.
אנו רואים שצריך בינה יתירה מה לאסור ומה לא. חכמי הדורות שעומדים לעמנו הם אלו המתווים דרך, על פיהם אנו חיים. כל קיצוניות שאינה מבוססת על דעת זקנים, אפילו שעל פניו נראית כדבר יפה ומשכנע, גוררת בחובה אסון.
הרמב"ם בהלכות דעות (פ"א ה"ד) כותב וז"ל: "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל הדעות שיש לו לאדם". בכל מידה עלינו להגיע לקו האמצע, הן במידות והן בהנהגות. לא להיות פזרן ולא קמצן, אלא נדיב. כך בכל מידה ומידה, לא בית ללא גבולות ולא בית קפדן מדי, לא בית שהכול בו מותר ולא בית שהכול בו אסור, חייבים להיצמד לממוצע – לדרך התורה.
בנוסף כלל חשוב!
חייבים תמיד לתת תחליף במקום כל דבר שאסרנו. עלינו להבין שהילד לא מבין למה ומדוע, הוא רק מתוסכל למה לא אין מה שיש לאחרים (או שהוא חושב שיש לאחרים) אם לא נשכיל לצפות את הלא עם איזושהי מעטפת מתוקה של פיצוי, הילד עלול לפתח תסכול שתוצאותיו ד' ירחם.
• • •
שמעתי סיפור מדהים על הרה"ק רבי יעקב יצחק מסקווירא זיע"א, אני מקווה שאני מדייק בפרטים: בתקופת מלחמת העולם ולפניה, כידוע נשבו רוחות השכלה שהפילה חללים רבים מעמנו. בתי החינוך לבנות היו בתחילת דרכם ולא בכל מקום היה בית יעקב
מסודר.
הרבי מסקווירא זיע"א, הקפיד שבנותיו לא יצאו מהבית כדי שלא יספגו את אווירת הרחוב, אבל במקביל הוא הקדיש מזמנו כל יום!
כמה שעות לבלות עם בנותיו. הוא היה עורך עימהן תשבצים וחידונים, בנותיו הרגישו שאמנם הוא לא נותן להם לטייל ברחובות אבל הוא בעצמו מקדיש מזמנו היקר ומבלה איתן.
הרבי עצמו אף התבטא שאמנם הרבה דפי גמרא הקריב עבורם בשעות אלו, אבל בזכות כך זכה לבנותיו הגדולות הרבנית מוויזניץ- מונסי והרבנית מראחמסטרוויקא.
יש כאן מסר נוקב: לא אוסרים סתם. נותנים פיצוי, מראים לילד שאנחנו מוכנים לפצות ולהקריב עבור הערך שאנו דורשים ממנו להקריב.
• • •
כדוגמא, אציין רעיון לפיצוי, רעיון יפה הנהוג בכמה בתים, ולדעתי הוא ראוי לחיקוי: יש להם במזווה ממתק מיוחד, שאותו לא מחלקים סתם כך. הוא מיועד לילדים המיישמים 'התגברויות'.
בכל פעם שבה הילד מביא ממתק עם הכשר מפוקפק שאינו אכיל מבחינתנו, הוא "פודה" את הממתק האסור בממתק המיוחד, שהוא בעל הכשר מהודר. הילד אמנם לא אכל את הממתק שהביא, אבל הרוויח ממתק אחר. זה גורם שהילד יוכל לעמוד בפיתוי. הוא יביא הביתה את הממתק, בידיעה שזה שווה לו.
במקביל עושים "עסק" מהקורבן שהילד הקריב, כמו: לכבד אותו, להביע הערכה על כך שהוא היה גיבור והקריב דבר שהינו יקר מאוד בשבילו. זה מביא שמחה וגאווה דקדושה, ובעצם הופך את הוויתור לחוויה רוחנית.
אצל ילדים קטנים יותר, אפשר גם לציין את 'מעשה הגבורה' הזה בפתק לרבי, או לגננת. כך אנחנו בעצם הופכים את ההקרבה למשהו מתוק ומיוחד.
